קונספט

הפרקטיקה של אנטון אדלשטיין נשענת על מתודולוגיה ריזומטית (דלז וגואטרי), שבה האובייקט אינו נתפס כצורה סגורה ומוגמרת אלא כמערכת פתוחה, הנובעת מן המפגש בין הגוף, החומר וההקשר. מתודולוגיה זו דוחה מודלים ליניאריים של עיצוב ומעדיפה תהליכים לא‑היררכיים ורשתיים, שבהם המשמעות אינה קבועה אלא נעה ונפרשת באופן מתמיד. סדרת האקסטיינר מגשימה גישה זו. בשונה מן הקונטיינר, אשר שומר ומסתיר, האקסטיינר חושף — והופך את האובייקט למבנה פתוח של פוטנציאלים. כאן הפונקציה נדחקת לשוליים, ובמרכז עולות משמעויות גופניות, אינטואיטיביות ותרבותיות. כל אקסטיינר נולד מתוך דה‑קונסטרוקציה של צורה מוכרת ואכלוס המרחבים ה״שליליים״ שלה. מן העקבות החבויים ומהמתח הפנימי נוצרת טופולוגיה חדשה, שבה הארכיפקט היומיומי (שרפרף, קולב, פמוט) חדל מלהיות כלי גרידא והופך למדיום של חוויה, מחווה וזיכרון. אובייקטים אלה מתנגדים לצריכה פסיבית. הם פועלים כסוכנים היוצרים מצבי ספק, מתח ופרשנות מחודשת. האקסטיינר אינו מסביר ואינו משרת, אלא פותח שדה שבו השוני וריבוי המשמעויות הופכים למקור של חוויה אימרסיבית. העבודה נשענת על «חיבורים חלשים» — חומריים, תרבותיים ותפיסתיים — המפעילים קונפיגורציות חדשות של משמעות.