מחזיק נרות קרמי המורכב משנים‑עשר חלקים היוצרים תצורה טופולוגית שברירית — הדהוד למבנה המעגלי של טקס אזוטרי. השברים מזכירים חוליות ומרכיבים עמוד‑שדרה פנטומי: הגוף נעדר אך זיכרונו מתעקש לשוב.
האובייקט מוגדר כאובייקט של עודף: הוא אינו מכיל את הלהבה אלא מביים את תוצאותיה. השעווה זורמת, שוקעת ומשאירה עקבות — מחווה של חציית גבול ושחרור ולא של שליטה. כאן נשמעת אינטונציה באטייאנית: העודף ופריצת הגבולות כתנאי לחוויה של הקדושה. הדלקת הנר נהפכת לריטואל קולקטיבי שבו זמן, מגע וחומר מתלכדים לשחיקה איטית. בין הארוטי לקדוש נפרשת זיקה אימרסיבית — לא אינסטרומנטלית אלא חושית, הנולדת מסבכים חלשים של חומר, מחווה וטקס.
